פסק-דין בתיק בר"ע 2376/06

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת באום - ניקוטרה אתי) לפסול את חוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר רוסו בשל כך שלמומחה הומצאו, שלא כדין, שני מסמכים שאינם נוגעים לטיפול הרפואי שניתן למשיב בקשר לתאונה נשוא הדיון. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.

המסמך האחד על יסודו נפסלה חוות הדעת הוא טופס הפניה לקבלת טיפול רפואי שמילא המעביד בו נרשם שהאיבר הנפגע הוא רגל שמאל. המסמך השני הוא "מכתב רפואי וחוות דעת מקצועית  מאת רופא אורטופד של קופת חולים מיום 21.3.03".

המסמך השני הנזכר לעיל וודאי שאינו מצדיק את פסילת חוות הדעת, שכן מדובר במסמך שהומצא למומחה על ידי ב"כ המשיב ולא על ידי המבקשת.

לדעתי, אין מקום לפסול את חוות הדעת גם בשל המצאת המסמך הראשון. ד"ר רוסו קבע בחוות דעתו, כי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לבין המצב של איחוי גרוע של שבר ישן שסבל המשיב באגודל יד ימינו. הואיל ובמסמך הראשון שנזכר לעיל, צוין שהאיבר הנפגע הוא רגל שמאל ואין במסמך זה כל אזכור לחבלה ביד, טוען ב"כ המשיב שמסמך זה השפיע על המומחה ועל כן ראוי היה לפסול את חוות הד עת.

בית המשפט קמא ביסס את החלטת הפסילה על עצם המצאתו של המסמך האמור, שלא כדין, למומחה. על פי ההחלטה, "משלא ברור כיצד השפיעו מסמכים אלה על קביעותיו של המומחה - במיוחד בשאלת הקשר הסיבתי - אני מוצאת לנכון לקבל את הבקשה להורות על פסילת חוות דעתו של ד"ר רוסו".

לדעתי, גם אם לא היה מקום להמציא מסמך זה למומחה הרפואי, אין די בהמצאה כדי לפסול את חוות הדעת. לצורך כך, על בית המשפט קמא היה להשתכנע בקיומה של אפשרות ממשית להטיית חוות דעתו של המומחה בשל המצאת המסמך. משבית המשפט קמא קבע שאין לדעת אם המסמך השפיע על חוות הדעת, לא היה מקום לפסול חוות דעת זו.

גם לגופו של עניין, אני סבור שלא הוכח קיומו של חשש ממשי להטיית חוות דעתו של המומחה עקב המצאת המסמך. במסמך אמנם צוין שהאיבר הנפגע הוא רגל שמאל ואין בו אזכור לחבלה ביד, מה שיכול היה לתמוך במסקנתו של המומחה בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה הנטענת ביד. מאידך, בדיון שקיים המומחה הרפואי בנושא הקשר הסיבתי בעמוד 4 לחוות דעתו, נסמך המומחה על אינדיקציות אחרות וחזקות הרבה יותר להיעדר קשר סיבתי כאמור. בהקשר זה נודעת, לדעת המומחה, חשיבות לעובדה שבמסמך חדר המיון של בית החולים קפלן כלל לא נזכרת חבלה ביד ימין, אלא להפך, צוין בו באופן מפורש שבוצעה בדיקה של שתי הידיים ומצבן נמצא תקין. כשיקול נוסף לשלילת הקשר הסיבתי, מציין המומחה ששבר מסוג זה היה אמור לגרום לנפיחות רבה ביד, לשטף דם ולכאבים קשים. שבר כזה, סבור המומחה, היה מחייב, אילו אובחן, טיפול אורטופדי, כולל קיבוע בגבס של האגודל ושורש היד גם יחד, או טיפול כירורגי אחר, והוא היה מנטרל לגמרי את תפקוד האגודל משך חודשיים לפחות. במצב דברים זה, ציין המומחה הרפואי בחוות דעתו, לא מתקבל על הדעת ששבר כזה אירע בתאונה הנידונה מבלי שהנפגע התלונן על כך, ומבלי שהדבר אובחן בחדר המיון. כשיקול נוסף לשלילת הקשר הסיבתי מציין המומחה, שסיפור אירוע התאונה כפי שנמסר על ידי המשיב, כלל אינו מתאים לחבלה מסוג זה. לאור שיקולים אלה ספק רב בעיני אם למסמך שבמחלוקת הייתה השפעה כלשהי על חוות הדעת, ואף אם הייתה השפעה כזאת, משקלה בטל לעומת השיקולים האחרים שנזכרו בחוות הדעת.

בנסיבות אלה ולאור העובדה שהעתק המסמך הומצא לב"כ המשיב לפני או במקביל להמצאתו למומחה הרפואי וזה מחה על כך לראשונה זמן רב לאחר זמן מתן חוות הדעת, אני סבור שלא היה מקום לפסול את חוות הדעת.

 התוצאה היא שאני מבטל את החלטתו של בית המשפט קמא בדבר פסילת חוות הדעת, ומחייב את המשיב בשכר טרחת עו"ד של המבקשת בסכום של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ב בכסלו, תשס"ז (13 בדצמבר 2006), בהעדר  הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: